פרק ז

איסור עשיית עוול במיקח וממכר

שתי ההלכות הראשונות בפרק עוסקות באיסור הרמיה במדידה ובמשקל, אותו מונה הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רעא) כמצוות לא תעשה.

הגמרא בתחילת פרק איזהו נשך (בבא מציעא סא.:) עוסקת בשאלה מדוע פרטה תורה כמה איסורים הנוגעים לגזל, כגון בריבית, בגזל, באונאה ובמשקלות? והרי בכולם העיקרון זהה, שנוטל את ממון חבירו.

ביחס למשקלות הגמרא מסבירה שהתורה פרטה לאו מיוחד כדי להבהיר שכבר משעת עשיית המשקולת הבלתי-חוקית, עוד לפני השימוש בה בכדי לעשות עוול, כבר עוברים בלאו.

רש"י, הריטב"א, התוספות והרא"ש (סימן ד), מבינים שכוונת הגמרא לאיסור המבואר בפסוק "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". על פי הבנה זו, יש ללמוד מתשובת הגמרא שבנוסף לאיסור הקיים על השהיית משקולת לא חוקית (עי' לקמן הלכה ג), קיים גם לאו על עשיית משקולת לא חוקית מתוך כוונה לרמות בה, ועל לאו זה עוברים עוד לפני שנגרם הנזק בפועל לממונו של הזולת.

הרמב"ם, הטור והרי"ף לא כתבו דין זה שהמרמה את חבירו במידה עובר בלאו עוד משעת הכנת המשקולות, אלא כתבו רק את איסורו של המשהה משקולות לא חוקיות. ואפשר שהבינו הם, שהלאו עליו מדברת הגמרא אינו הלאו של "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה", אלא הלאו של "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה", שבו אכן מתחייבים ללא קשר בגרימת הפסד לאחר.

מדברי הרמב"ם כאן משמע שהמעשה של תרמית בשקילה במידות מזוייפות הינו מעשה של גניבה ולא של גזל^[95] (בכל זאת פטור הרמאי מתשלומי כפל).

לעומת זאת, הטור (חו"מ רלא) כתב:

צריך שיהו המדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהן ואם אינו עושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו

ומשמע מדבריו שמעשה הרמיה נחשב כגזל.

עצם החובה להחזיר את הממון במקרה של רמיה, נכללת בדינו של רבא, המובא בגמרא (בבא בתרא צ.)-

כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר

כלומר, למרות שאם אדם הוטעה בערכו של חפץ שקנה, אם הטעות קטנה משישית, המכר קיים, ואין צריך המטעה להשיב את ערך הטעות, במקרה בו הוטעה מי מהצדדים בכמות של מה שנקנה, יש להשיב את הטעות^[96].

בעניין פטור המלקות הנובע מחיוב התשלומים, עי' בדברינו בהלכות גזילה פרק א הלכה א.

השהיית מידה או משקל חסרים

נאמר בספרי (פרשת כי תצא פיסקא רצד):

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן", יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא?

תלמוד לומר "גדולה וקטנה"- גדולה שהיא מכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.

רבי עקיבה אומר מנין שאין עושים סלע פחות משקל ולא דינר פחות מטרפעיקא? תלמוד לומר לא יהיה לך,

רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם קיימת הרי הוא בלא יהיה לך.

פירוש, הספרי מסביר שאיסור "לא יהיה לך" מתייחס לאדם שיש לו, מאותה מידה, אחת "גדולה", בה הוא משתמש בכדי לקנות ואחת "קטנה", בה הוא משתמש למכור^[97]. מדברי תנא קמא ניתן להבין, שמי שמחזיק בביתו מידה שאינה מדוייקת אך גם מוכר וגם קונה בה, כך שעושה מעשיו בתום לב, ואינו מנצל את השגיאה בכדי להרוויח, אינו עובר באיסור תורה זה.

רבי עקיבא מוסיף, שהחוצה מטבע של סלע, בכדי ליצור חלקי מטבע שערכם שווה לחלק מערך הסלע (וזאת על פי הנוהג שהיה בימי המשנה והגמרא, שהמטבעות היו עשויים מתכת יקרה והיו שווים את משקלם, ועל פי המקובל בימיהם לחצות מטבעות וכך לקבל "מטבעות" חדשים שערכם על פי משקלם) צריך להקפיד שלא יעשה חלקי מטבע הקטנים מחציו, או במילים אחרות, שלא יחלק מטבע לחלקים שאינם שווים, ולא ליותר משני חלקים. דבר זה נלמד מהפסוק "לא יהיה... אבן ואבן גדולה וקטנה", שכן חציית מטבע לחלקים שאינם שווים יוצרת מצב בו חלקי מטבע אינם תמיד באותו ערך, אלא יש "גדולה" ו"קטנה". דברי רבי עקיבא מחמירים אף יותר משל תנא קמא, כיוון שהוא מחייב גם מי שעושה זאת לא כדי לרמות אלא רק כדי ליצור מטבע חלקי שהוא זקוק לו כעת.

רבי יוסי ברבי יהודה מחמיר אף יותר, ומחייב לא רק את העושה כך, אלא אף את המשהה מטבע שכזו שמישהו אחר כבר עשה.

המשך לשיטה מחמירה זו נמצא בברייתא המובאת בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (פט:)

לא ישהה אדם מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפי' היא עביט של מימי רגלים

כלומר, אפילו מידה שאינה משמשת באופן שוטף שמדידה, כגון שמשמשת למי רגליים, עדיין יש לחשוש שמא יבוא מאן דהו לשטוף אותה ולמדוד בה.

האמוראים מציינים מקרים בהם מותר להשהות מידה (או משקל) בלתי תקניים

אמר רב פפא: לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי, אבל באתרא דחתימי - אי לא חזי חתימה לא שקיל.

ובאתרא דלא חתימי נמי - לא אמרן אלא דלא מהנדסי, אבל מהנדסי לית לן בה.

ולא היא, זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל.

כלומר, רב פפא מעיר שאם בוודאות לא יבואו להשתמש במידה הפגומה, וכגון שבאותו מקום משתמשים רק במידות ומשקלות החתומים בחותם המלכות לאישורן, אין בעיה להשהות מידה כזו. כמו כן רב פפא מוסיף שאם ישנם "מהנדסי", שהם אחראים על בדיקת המשקלות אצל הסוחרים, העורכים בדיקות פתע, גם במקרה כזה אין חשש. הגמרא מביעה הסתייגות מדברי רב פפא, כי בזמנים של קוצר זמן (בין השמשות), יש סיכוי שישתמשו במידה הפגומה למרות ההגבלות.

הרשב"ם מסביר שבין השמשות כולם טרודים ואף הקונה עצמו ממהר, ולכן אין המוכר חושש שיראוהו שהוא מודד במידה הפגומה. ניתן להבין בדבריו שההסתייגות מדברי רב פפא אמורה ביחס לשני ההיתרים שהציע, גם זה המתבסס על מקום בו המידות חתומות בחותם ידוע וגם זה המתבסס על המפקחים מטעם המלכות.

לעומתו, הרמב"ם והרא"ש כותבים בבירור, שהחשש בין השמשות אמור ביחס להיתרו השני של רב פפא, אך במקום בו שוקלים רק במידות חתומות מותר להשהות מידה פגומה.

השו"ע (רלא ג) כותב כרמב"ם.

עשיית מידות הקרובות זו לזו בגודלן

כותבת עוד הברייתא (שם):

...עושה הוא סאה, תרקב וחצי תרקב, וקב וחצי קב ורובע, ותומן וחצי תומן, ועוכלא. וכמה היא עוכלא? אחד מחמשה ברביע. ובמדת הלח - הוא עושה הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין, ולוג וחצי לוג ורביעית ושמינית, ואחד משמונה בשמינית וזהו קורטוב.

הברייתא מפרטת גדלים שונים של מידות שמותר לעשות. ומסבירה הגמרא, שאלו גדלים שאנשים אינם טועים בין זה לזה כיוון שגודלו של כל אחד ניכר לעין. במערכת מידות זו אין מידה השונה מחברתה בשיעור של רבע, שכן זהו הבדל יחסי קטן שחכמים העריכו שלא כל אחד יכול לשים לב אליו, וממילא כאשר ישנן מידות הקרובות זו לזו בשיעור קטן כל כך, קיימת אפשרות לטעות או אפילו לרמות במדידה.

יוצאות דופן הן המידות הקטנות, בהן מלמדת הגמרא שניתן לעשותן בהבדל של פחות מרבע זו מזו כיוון שבמידות קטנות נקל לשים לב להבדלים בין מידה למידה.

עוד קבוצה יוצאת דופן כוללת את מידות ההין ונגזרותיהן, מהן ישנן מידות של חצי, של שליש ושל רבע הין, כך שהמידות קרובות זו לזו. הגמרא מסבירה שחכמים לא אסרו לעשות מידות נפרדות אלה כיוון שמדובר במידות שהיו במקדש^[98].

הרמב"ם כותב כדברי הברייתא והגמרא, והשו"ע (רלא ד) פוסק כדברים אלה.

קיום מטבע שנשחק ופחת

המשנה והגמרא בבבא מציעא (נב.) עוסקות במטבע שנשחקה ונחסר ממנה. הגמרא מביאה ברייתא, המובאת להלן מחולקת לארבעה חלקים-

עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה?

רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות, איסר לדינר.

רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר.

רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיון לדינר.

יתר על כן - מוכרה בשויה.

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?

בסלע עד שקל, בדינר עד רובע.

פחות מכן איסר - אסור (להוציאה).

הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו

כפי שציינו לעיל, מדובר במציאות בה המתכת ממנה המטבע עשוי, במשקל של המטבע שווה את ערכו של המטבע. מציאות זו מביאה לכך שהיה מנהג, במטבעות מסויימים כמו הסלע, לחצות את המטבע ובכך לקבל שני חצאי מטבע שערך כל אחד מהם חצי סלע (שקל).

הברייתא מדברת על שני שיעורים. האחד הוא שיעור אונאה (חלק א). כאשר המטבע נפחתה בשיעור פחות מזה, ניתן להשתמש בה במלוא שוויה, כאילו לא נפחתה כלל. השיעור השני, שהוא שיעור גדול יותר, הוא שיעור בו יש איסור לקיים את המטבע.

הגמרא דנה ביחס בין שני השיעורים, ולצורך כך מביאה משנה (מקור המשנה, כלים יב, ז):

סלע שנפסלה, והתקינה שיהא שוקל בה משקלות - טמאה.

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? לסלע שני דינרים,

פחות מכן - יקוץ.

המשנה מציינת שיעור דומה למידה בה נפחת סלע ושוב אסור לקיימו- מחצית הסלע (שקל, שהוא שני דינרים). המשנה מוסיפה, שאם נפחת בשיעור גדול יותר, יש להשמיד את המטבע בקציצה, כדי למנוע את אפשרות השימוש בו, וזאת כי אנשים יכולים לסבור שמדובר בחצי סלע, למרות שבפועל כבר נשחקה ועמדה על פחות מחצי סלע.

האמוראים חלקו מה הדין במקרה בו נשחקה הסלע ביותר משיעור אונאה, ועמדה על יותר מחציה-

- יתר על כן מאי? –

אמר רב הונא: פחות מכן - יקוץ, יתר על כן - יקוץ.

רבי אמי אמר: פחות מכן - יקוץ, יתר על כן – יקיים.

לפירושו של רב הונא, שיעור ההונאה הוא גם השיעור בו אסור לקיים את המטבע. כלומר, דברי הברייתא "עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה", כוונתם לכך שאם נפחתה המטבע בשיעור של חציה^[99], ניתן לקיימה, ולהשתמש בה בתור חצי מהערך הראשון, אך כשם שיש לחשוש שאם נפחתה ועמדה על פחות מחציה יתנו אותה בתור סלע שלמה, כך יש לחשוש שאם עמדה על יותר מחציה יתנו אותה בתור סלע שלמה.

רבי אמי חולק. לדבריו דברי הברייתא "עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה" כוונתם שכל עוד לא הגיעה המטבע לשיעור זה של פחות מחציה, עדיין מותר לקיימה. הטעם שבדבר הוא, שכל סטיה מצורת המטבע השלם והעגול (לפחות זו שהיא יותר משיעור אונאה) ניתנת להבחנה בנקל, כך שאין לחשוש שהשהיית המטבע תביא לרמייה. לעומת זה, להבחין בין חצי מטבע לבין פחות מחצי אינו דבר פשוט, ולכן סלע שעמדה על פחות מחציה אין לקיימה, כי יש חשש סביר שיוציאוה בתור חצי סלע.

מתוך שהגמרא נושאת ונותנת סביב דברי רב הונא, פוסקים כמותו רוב הראשונים ובתוכם הרמב"ם.

הטור (חו"מ רכז) כותב אף הוא כדברי רב הונא, שכל שפחתה המטבע כשיעור אונאה כבר אסור לקיימה, ושאם פחתה כדי חציה מותר לקיימה, אך אינו כותב שאם פחתה ועמדה על פחות מחציה שוב אסור לקיימה. ונראה שהטור מדבר על מקום בו, בניהוג לימי הגמרא, לא נהוג מסחר בחצאי מטבעות.

הרמב"ם מוסיף, ששיעור אונאה במטבע מתייחס רק לשימוש בה כמטבע, אך אם משתמשים במטבע כמשקולת (למשל, כהערתו של הראב"ד, אמת מידה לשקילת מטבעות אחרות), די בפחת הקטן ביותר בכדי שאסור יהיה להשהותה, כפי שאסור להשהות כל משקולת חסרה^[100].

השו"ע (רכז יח) פוסק כדברי הטור.

מה ניתן לעשות במטבע שנפחת ואסור לקיימו

הגמרא (שם) מעמתת את הברייתא שהובאה לעיל, שם נאמר שבמטבע שאסור לקיימו

יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו.

עם ברייתא אחרת בה נאמר –

לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו, ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו.

אלא, או ישחוק או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח.

כלומר, לפי ברייתא זו, אין להשאיר את המטבע כלל, אף לא כתליון, ויש להשמידו.

רבי אלעזר, מתרץ-

לא קשיא: כאן - באמצע, כאן - מן הצד.

הראשונים חלקו בפירוש דבריו-

הרמב"ם מפרש שהחילוק הוא בין מטבע שנפגמה (נפחתה) בצידה, לבין מטבע שנפגמה באמצעיתה. במקרה הראשון, אף אם יעשו ממנה תליון, יכול לבוא מישהו ולעשותה משקל בתום לב, כיוון שלא יבחין בכך שהיא פסולה. לעומת זה, במקרה השני, פגם המטבע ניכר יותר, ואין לחשוש לטעות של תום לב אלא רק לרמאים של ממש שיתנו את המטבע בתורת מטבע כשרה^[101]. לכן די בכך שיעשו מהמטבע תליון, וכבר לא יגיע לידיים שאינן כשרות.

הטור מפרש אחרת. לדעת הטור, החילוק בין "באמצע" לבין "מן הצד" אינו אמור ביחס למקום הפגימה במטבע, אלא ביחס למקום הנקיבה שנוקב את המטבע בכדי לעשותה תליון. כאשר המטבע נקובה בצידה, עדיין יכול לבוא רמאי, להוריד את מקום הנקב ולהשתמש במטבע, מה שאין כן כאשר המטבע מנוקבת באמצעה, דבר המבטיח שלא ישתמשו בה עוד כמטבע.

השו"ע (חו"מ רכז יז) כותב כדברי הברייתא, שאין להשהות מטבע פגומה ואף אין להיפטר ממנה באופן שמישהו אחר יוכל להשתמש בה כמטבע, ופוסק כדברי הטור, שאם נוקבה המטבע באמצעה ויועדה להיות תליון, שוב לא יוכל לבוא אדם אחר ולהשתמש בה כמטבע.

עשיית עוול במידות ומשקלות כלפי גוי

עי' בדברינו הלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ב

עשיית עוול במדידת קרקע

בפרשת קדושים (ויקרא יט לה) נאמר

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה

בספרא (קדושים פרשה ג) נדרש על פסוק זה-

"לא תעשו עול במשפט" אם לדין כבר הדין אמור אם כן למה נאמר לא תעשו עול במשפט במדה ובמשורה מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה קרוי עוול שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

במידה זו מידת הארץ, במשקל זו טריטני, ובמשורה זו זיר הגדול, ויש אומר זו קוטית קטנה, ויש אומר זו המחוק

הספרא מבין שבפסוק זה אין האזהרה מתייחס לדיין העושה משפט^[102], אלא למודד סחורה במיקח וממכר. לכן, עשיית "עוול במשפט" מובנת כביטוי הכללי של האיסור, והביטויים שלאחריה בפסוק מובנים כדוגמאות פרטיות, והן-

"במידה"- מתוך שבסוף הפסוק מדובר על "משורה" שהיא כלי מידה, דורש הספרא ש"מידה" היא מדידת הקרקע.

"במשקל"- כפשוטו- שקילה באמצעות מאזניים.

"במשורה"- כלי למדידת נפח.

בני חבורה המקפידים זה על זה

בסוגיית התלמוד בבבא מציעא (עה.) נאמר-

אמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה המקפידין זה על זה - עוברין משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לוין ופורעין ביום טוב...

מימרא זו עוסקת באנשים הסועדים יחד, אך לכל אחד מהם יש את האוכל שלו, ואם הוא נותן משלו לחבירו הוא מצפה לתמורה מתאימה. שלושה הסברים נאמרו בראשונים בפירוש המימרא-

התוספות (שם ד"ה "בני חבורה") מסבירים שדברי שמואל אמורים ביחס לאיסור שקילה ומדידה ביום טוב ושבת (כלומר, מילולית, המילים "ביום טוב" שבסוף המימרא מתייחסות לכולה, ולא רק להלוואה ופירעון ביום טוב). כמבואר במסכת ביצה (כט.), חז"ל הטילו הגבלות על מדידה ושקילה בשבת וביום טוב בעת חלוקת מזון או קניית מזון מחנווני, וזאת משום "עובדין דחול" (מעשה של חול) או מתוך חשש למיקח וממכר בשבת וביו"ט.

בהסברם הראשון כותבים התוספות שדבריו של שמואל הם רק בגדר המלצה טובה, שבני חבורה שמקפידים זה על זה מוטב להם להימנע מלאכול יחדיו בשבת וביום טוב, כיוון שיכולים הם לעבור על הסייגים של מדידה בשבת, ואף על איסור הלוואה ופרעון בשבת.

בפירוש נוסף מציעים התוספות (שם) שהכוונה היא לכך שבני חבורה המקפידים זה על זה, ההגבלות שהטילו חז"ל על מדידה, נוהגות בהם באופן קיצוני יותר. למשל, לא רק בכלי מדידה (מאזניים) אסור להם לשקול, אלא אף בעזרת ידם, כיוון שהם מקפידים זה עם זה ומדקדקים במשקל.

הרמב"ם מבין את ההקשר של המימרא באופן שונה לחלוטין. מכך שהרמב"ם מיקם הלכה זו בין הלכות איסור עשיית עוול במשקל ובמידה, נראה שהרמב"ם הבין שבני חבורה המקפידים זה על זה, אם נתן האחד לחבירו כמות מסויימת, וחבירו החזיר לו כמות פחותה ממה שסיכמו, עובר זה שנתן פחות ממה שסוכם באיסור עשיית עוול במשקלות, וזאת למרות שלא מדובר על מכירה רגילה אלא על סעודה משותפת^[103]. בנוסף הנתינה של אחד מבני החבורה לשני וההחזרה תמורתה נחשבים הלוואה ופירעון ואסורים ביום טוב ובשבת.

איסור השגת גבול

נאמר בפרשת שופטים (דברים יט יד)

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

הספרי (פיסקא קפח) דורש על פסוק זה

"לא תסיג גבול רעך", והלא כבר נאמר "לא תגזול" (ויקרא יט יג), ומה תלמוד לומר לא תסיג?

מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים.

יכול בחוצה לארץ?

תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל"- בארץ ישראל עובר בשני לאוים בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.

מנין לעוקר תחומים של שבטים שעובר בלא תעשה?

תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך,

מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה?

תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך.

מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה?

תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך", יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם? תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל" הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות עובר בלא תעשה.

הספרי לומד ארבעה איסורים מהפסוק-

העוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל, דהיינו, מזיז את גדרו כך שהשטח שלו יקטן.

הנוטל תחום מנחלת שבט אחד לנחלתו של שבט שני.

המחליף בין אומרי השמועות והפוסק טהור על טמא ולהיפך.

המוכר קבר אבותיו שכבר קברו בו.

הרמב"ם פוסק להלכה רק את שני האיסורים הראשונים, ונראה שלהבנתו, השנים האחרונים הינם על דרך הדרש.

יש לציין שהרמב"ם מחלק בין המזיז את הגבול בהסתר, כך שגם שכנו לא ידע מהדבר, הנידון כגנב, לבין המזיזו בכח ובגלוי הנידון כגזלן, וזאת על פי ההבדל בין גנב לבין גזלן המבואר לעיל בפרק א הלכה ג.

חומרת איסור מידות

הפסוקים בפרשת קדושים (ויקרא יט) העוסקים באיסור מידות ובמצוות צידוק המידות מסתיימים בהדגשה מיוחדת-

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל... אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

המדרש (ספרא קדושים פרשה ג) דורש מהסיום של הפסוקים בפרשת קדושים העוסקים באיסור מידות-

"אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"- על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות מידות שכל המודה במצות מידות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מידות כופר ביציאת מצרים.

בגמרא בבבא מציעא (סא:) נדרש רבא לסיומת זו של הפסוק-

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות?

אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור –

אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית,

וממי שטומן משקלותיו במלח,

וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא

כלומר, על פי דברי רבא, יציאת מצרים מלמדת על כח ההבחנה של הקב"ה להבחין גם בדברים שאינם ניכרים כלפי חוץ, כמו באשמתו של המעוות מידות ומשקלות. ניתן להבין, על פי דברי רבא, את המדרש באופן זה- כל הכופר במצוות מידות, שמעוות מידותיו, כופר בהשגחתו ובידיעתו של הקב"ה, וממילא כופר ביציאת מצרים, והפוך, היודע שה' רואה את כל מעשיו ונמנע מלעוות משקלותיו, מודה ביציאת מצריים (כך הבין בעל התורה תמימה שם).

מלשון הרמב"ם נראה שהבין את דברי הספרא אחרת. הרמב"ם מוסיף את המילים "שהיא תחילת הציווי" על לשון הספרא, ומשמע מדבריו שהכופר במצוות מידות, הרי הוא ככופר בתורה כולה, וביציאת מצרים שהיא הבסיס למתן תורה, והפוך, המודה במצוות מידות, מודה בכל התורה ובכללה ביציאת מצרים. לכאורה דברים אחלה יכולים להיאמר על כל מצווה פרטית, שהכופר בה ככופר בכלל המצוות, ולכן נראה שהרמב"ם הבין שהספרא כתב דברים אלה בכדי להדגיש שאף שעוול במידות נראה כדבר של מה בכך, שהכמות שנגזלת בכל מכירה היא זעומה, בכל זאת זו אחת מתרי"ג מצוות, ומי שאינו מקיימה כאילו כופר בכל התורה וביציאת מצרים.